כל חברה זקוקה למערכת משפטית על מנת לשמור על הסדר והביטחון של אזרחי המדינה ועל מנת ליישב את הסכסוכים שבין אדם לחברו. מאחר ובמערכת המשפטית יושבים בני אדם, עשויה זו להגיע לידי טעויות הנובעות מגורמים שונים – בעלי דין שאינם דוברי אמת, מחסור בראיות, שיקול דעת מוטעה וכדומה ובלשונו של השופט אגרנט (בג"ץ 177/50 ראובן נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד ה 737, 751): "מטבע הדברים לא קיימת וטרם נוצרה באיזו ארץ שהיא מערכת משפט העשויה לפעול בשלמות וללא תקלה ולעשות צדק מוחלט בכל מקרה ומקרה...אף השופטים, בהיותם בני אדם עלולים לטעות" על מנת לצמצם את מרווח הטעות, אנושית ככל שתהא, קיימת במערכת המשפט ערכאות ערעור ובמקרים מסויימים קיימת אף האפשרות למשפט חוזר. אל מול האפשרות שהתרחשה טעות שיפוטית עומד הצורך "בסופיות הדיון" כלומר סופיות מוחלטת של ההליך המבוסס על מספר אינטרסים, שבג"ץ הגדירם בקצרה בזו הלשון (בג"ץ 9060/08 עמ' 5 פיסקה 7): "עקרון סופיות הדיון נשען על שורה של אינטרסים ציבוריים. העיקרון מאפשר תחימה של ההליך המשפטי; הוא מסייע בהבהרת המצב המשפטי; הוא מונע הטרדה של בעל דין באותה סוגיה וכפל התדיינויות, והוא מבטיח פעולה תקינה של המערכת השיפוטית (זלצמן, עמ' 15-12)". בסדרת המאמרים הקרובה נשתדל לברר את ההליך המכונה בציבור הרחב משפט חוזר ובלשון ההלכה נקרא "סתירת הדין", נברר את מקורו והגיונו ואת עקרונותיו.